אני
עושה את זה. אני לא מכירה פה נפש חיה כך שאין לי מה להפסיד. במקרה הגרוע זה יהיה
כישלון חרוץ. קמתי וניגשתי לשולחן ההרשמה. "אנגן על הפסנתר ואשיר," אני
אומרת לדוגמנית העל שרושמת. נעשה לי חם. זה לא רק החימום, לא ניגנתי שנים. ואפרופו,
גם לא עשיתי חימום. מה אנגן? ריק מוחלט. מכל הרפרטואר הרחב שלי לא עולה לי בראש אף
שיר. קדימה אמה, הסטנדרטים הידועים. המוח כמו קליפה ריקה. פרח הלילך, שיר סתיו?
אלטון ג'ון? ג'אז? אולי בוסה נובה? לספור
עד עשר ולהירגע, המחשבות שלי נודדות. אני חוזרת לשולחני הצדדי ולוגמת לרוויה. לגימה
רודפת לגימה. אני בכוס שלישית של הוורדרד המבעבע. לפתע אני שומעת את שמי. אמה
קליין תנגן ותשיר. היא תציג את עצמה.
נעמדתי,
הסתדרתי לרגע שלפחות אראה מושלם. פסעתי בצעדים איטיים לכיוון המדרגות. נזכרתי בכמה
קטעים אך במה אבחר? הקהל באולם נראה כצלליות נעות בעקבות היין ששתיתי ואני חשתי
אותו, הפעם מבעבע בעורקיי. עליתי במדרגות בנעלי הלק שלי עם גב זקוף ולב מפרפר. אין דרך חזרה. התיישבתי
ליד פסנתר הכנף הישן, נגעתי בכמה קלידים, הרגשתי כמה אקורדים. הפסנתר היה מכוון
והצליל חם, מלטף ומזמין. כיוונתי אליי את המיקרופון ומצאתי עצמי מברכת בבון סואר. במקום
להתחיל בשטף מילים בחרתי בכמה שפחות דיבורים. "אפתח ב-Fly
me to the Moon , תודה". צלילים
ראשונים, אקורדים. טעות קלה. לא לדאוג, איש לא הרגיש. אט, אט הרגשתי את הפסנתר, תפסתי
תאוצה ובטחון ואז... התחלתי לשיר. הקול שלי מחוספס. עמוק. עצמתי עיניי וכל כולי שקועה
במוזיקה. חששותיי התפוגגו. מדי פעם יצרתי קשר עין עם הקהל היושב סביב השולחנות. הרגשתי
שהם מרוכזים ושהם איתי. בן בן היה גאה בי. הוא מבצע את השיר עוד יותר טוב. סיימתי
את השיר והקהל שהיה אדיש עד כה, מחא כפיים במרץ ומרגע לרגע המחיאות התחזקו. קמתי
ונעמדתי מלפני הפסנתר וקדתי להביע תודה. "מרסי, מרסי אתם אדיבים מאוד". לקחתי
בידי את המיקרופון והתחלתי לדבר. "אני מוזיקאית," הקהל השתתק. פה ושם
עוד נשמעו מחיאות כפיים. "כבר הרבה שנים עוסקת באומנות. יש לי שני ילדים
מקסימים. עושה הכול חוץ ממוזיקה. עד הערב. אני מודה לכם על ההזדמנות
להחזיר את המוזיקה לחיי." (מתוך ספר הביכורים).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אמה אוהבת תגובות ומאוד רוצה לשמוע את דעתך.