‏הצגת רשומות עם תוויות ספר הביכורים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ספר הביכורים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 17 במרץ 2016

המסיבה האחרונה.




רובין רייט לובשת שמלת Prabal Gurung , תכשיטי קרטייה, צילום: David Slijper
כוכבת השער של הארפר'ס בזאר , UK, אפריל 2016
נרדמתי במיניבוס. מה הפלא, יום עמוס. הראש היה מפוצץ ואני אחרי שתי אורגזמות ולא בכושר אולימפי. נכנסה הודעה מאלכסנדרה. לא קליין אלא שולמן. הזמנה למסיבת חג המולד של ווג למוזמנים בלבד, הצצתי בעין אחת. לעזאזל, הייתי חותכת יד כדי לבוא. אלכס הייתה נהנית שם בטירוף. אין דבר, אני אחגוג עם סופגניות. אולי באמת אערוך מסיבה קטנה? לא הזמנתי שנים. עם סופיה ובעלה, אלה ולילי, סטיבן והנרי, תרצהל'ה וחברותיה, רחל ומיכאל קליין ההורים של דני בוי שלא היו אצלי למעלה משנה כי לא הזמנתי אותם ואולי גם עם אחותו שרונה ומשפחתה שלא הייתה אצלי למעלה משנה מאותה סיבה. אלכס ובן בן ינגנו וכמו תמיד יהיו מרכז העניינים במן פרה- מכירה פומבית.
 נעצבתי לרגע. הייתכן שזו המסיבה האחרונה בה כולנו  מבלים יחד כמשפחה? מי יודע? יכולתי לעבור את היום הזה בקלות לו הייתי מתמקדת רק ביצירות האומנות היפות ושחלק מהן לא היו מזויפות ושדארסי לא היה כל כך נפלא וחושני עם קול מלטף בטלפון ודני בוי לא היה כל כך מדהים בזיהוי של היצירות והידע שלו ריחף בכל מקום בירושלים ושאלה ולילי לא היו כל כך מאוהבות ומקסימות יחד ואני כמו גלגל חמישי ושלא היה מצפה לי ערב עם תרגילים של רוחמה ושהנרי לא היה דואג לי כל הזמן כאילו דארסי כאן איתי, אז הכל היה בסדר לו יכולתי להתמקד רק בדבר אחד.
 "די לעצבות!" אמרתי בטעות בקול רם וכולם הגיבו במבט שואל. דצמבר הוא זמן לחגיגות: שמלות קוקטייל מרשרשות, עקבי סטילטו, תכשיטים עם נוכחות ותסרוקות מורמות עם תלתל הנופל בטעות על הכתף בנון שלאנט. 
 זו הרוח הנכונה. 'מכבים אנחנו,' זמזמתי 'ולנו הניצחון!' (וכל זה בלי כוס יין אדום אחת).

מתוך ספר הביכורים.  



רובין רייט, הארפר'ס בזאר, UK, גליון אפריל 2016
שמלת BOSS, נעלי ג'ימי צ'ו, תכשיטי קרטייה, צילום: David Slijper

רובין רייט, כמעט בת 50 משחקת ב"בית הקלפים" וקוצרת תשבחות חסרות תקדים.
שמלת רלף לורן קולקשן, תכשיטי קרטייה, סגנון: Charlie Harrington, צילום: David Slijper

יום שני, 7 במרץ 2016

אמה קליין עושה את זה.

הוורדרד המבעבע

 אני עושה את זה. אני לא מכירה פה נפש חיה כך שאין לי מה להפסיד. במקרה הגרוע זה יהיה כישלון חרוץ. קמתי וניגשתי לשולחן ההרשמה. "אנגן על הפסנתר ואשיר," אני אומרת לדוגמנית העל שרושמת. נעשה לי חם. זה לא רק החימום, לא ניגנתי שנים. ואפרופו, גם לא עשיתי חימום. מה אנגן? ריק מוחלט. מכל הרפרטואר הרחב שלי לא עולה לי בראש אף שיר. קדימה אמה, הסטנדרטים הידועים. המוח כמו קליפה ריקה. פרח הלילך, שיר סתיו? אלטון ג'ון?  ג'אז? אולי בוסה נובה? לספור עד עשר ולהירגע, המחשבות שלי נודדות. אני חוזרת לשולחני הצדדי ולוגמת לרוויה. לגימה רודפת לגימה. אני בכוס שלישית של הוורדרד המבעבע. לפתע אני שומעת את שמי. אמה קליין תנגן ותשיר. היא תציג את עצמה.
נעמדתי, הסתדרתי לרגע שלפחות אראה מושלם. פסעתי בצעדים איטיים לכיוון המדרגות. נזכרתי בכמה קטעים אך במה אבחר? הקהל באולם נראה כצלליות נעות בעקבות היין ששתיתי ואני חשתי אותו, הפעם מבעבע בעורקיי. עליתי במדרגות בנעלי הלק שלי  עם גב זקוף ולב מפרפר. אין דרך חזרה. התיישבתי ליד פסנתר הכנף הישן, נגעתי בכמה קלידים, הרגשתי כמה אקורדים. הפסנתר היה מכוון והצליל חם, מלטף ומזמין. כיוונתי אליי את המיקרופון ומצאתי עצמי מברכת בבון סואר. במקום להתחיל בשטף מילים בחרתי בכמה שפחות דיבורים. "אפתח ב-Fly me to the Moon , תודה".

צלילים ראשונים, אקורדים. טעות קלה. לא לדאוג, איש לא הרגיש. אט, אט הרגשתי את הפסנתר, תפסתי תאוצה ובטחון ואז... התחלתי לשיר. הקול שלי מחוספס. עמוק. עצמתי עיניי וכל כולי שקועה במוזיקה. חששותיי התפוגגו. מדי פעם יצרתי קשר עין עם הקהל היושב סביב השולחנות. הרגשתי שהם מרוכזים ושהם איתי. בן בן היה גאה בי. הוא מבצע את השיר עוד יותר טוב. סיימתי את השיר והקהל שהיה אדיש עד כה, מחא כפיים במרץ ומרגע לרגע המחיאות התחזקו. קמתי ונעמדתי מלפני הפסנתר וקדתי להביע תודה. "מרסי, מרסי אתם אדיבים מאוד". לקחתי בידי את המיקרופון והתחלתי לדבר. "אני מוזיקאית," הקהל השתתק. פה ושם עוד נשמעו מחיאות כפיים. "כבר הרבה שנים עוסקת באומנות. יש לי שני ילדים מקסימים. עושה הכול חוץ ממוזיקה. עד הערב. אני מודה לכם על ההזדמנות להחזיר את המוזיקה לחיי." (מתוך ספר הביכורים). 


דיאנה קרול. חמישיית פסנתר. לאס וגאס, 2007.